פסק-דין בתיק עת"מ 9275-07-12

עתירה המכוונת כנגד החלטת המשיב 3, הממונה בערר לפי סעיף 12 לחוק כלי הירייה תש"ט-1949 (בהתאמה " הממונה" ו" החוק") מיום 22.2.12 " ההחלטה"), שבה נדחה ערר שהגיש העותר על החלטת המשיב 2 ( " פקיד הרישוי").

לאחר שעיינתי בעתירה ובנימוקיה, ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את טענות המשיבים, לקבל את העתירה ולהורות כי העותר זכאי לכך שרישיונות  כלי הירייה שעליהן נסבה ההחלטה יחודשו, בכפוף לכך שהעותר ירכוש את כלי הירייה הרלוונטיים לכל רישיון.

לעותר היו במשך שנים רבות רישיונות למספר כלי נשק. ביום 4.11.07 ביקש העותר להיכנס לבית החולים נהרייה כדי לבקר חולה, אולם הדבר נמנע ממנו כיוון שנשא את אקדחו עמו. באין סידורים מתאימים להפקדת כלי נשק בתחום בית החולים, פעל העותר, לטענתו, בעצת אנשי הביטחון ונעל את אקדחו בתוך רכבו שחנה במגרש החניה של בית החולים. רכבו של העותר נפרץ והאקדח נגנב ממנו, ובעקבות כך נפתחה נגדו חקירה פלילית והוא הצטווה להפקיד במשטרה גם את כלי הנשק האחרים שהיו ברשותו (רובה ציד, רובה אוויר ורובה זעיר (" הרובים")). ביום 19.12.07 הותלו רישיונות הנשק של העותר וביום 7.2.08 הם בוטלו. ביום 14.2.08 הגיש העותר ערר על החלטות ביטול הרישיונות (נספח ד' לתשובת המשיבים) וביום 2.10.08 נדחה הערר בנימוק שגניבת האקדח מרכבו של העותר היא תוצאה של הפרת תנאי הרישיון, ונקבע עוד כי העותר יוכל להגיש בקשה נוספת לרישיון להחזקת כלי ירייה בתום שלוש שנים מעת שייסגר תיק החקירה במשטרה (היינו בנובמבר 2010). עוד נקבע, ולכך יש חשיבות לענייננו, כי "בקשתו, אם תוגש תיבחן לאור התבחינים התקפים במועד הגשתה" (נספח ה' לתשובת המשיבים). על החלטה זו לא הוגש ערר.

ביום 14.10.09 חולטו הרובים, והמשיבים טוענים כי הדבר נעשה כחלוף למעלה משמונה עשר חודשים ממועד הפקדתם בתחנת המשטרה ועל פי הסמכות הקבועה בסעיף 14א(ב) לחוק. אין מחלוקת כי הרובים אינם נמצאים היום בחזקתה של המשטרה וכי אין ידיעה מה נעשה בהם.

לימים, בשנת 2010, נתפס מי שגנב את האקדח ממכוניתו של העותר ונמצא גם האקדח הגנוב, והמשטרה החליטה לסגור את תיק החקירה נגד העותר והסירה את התנגדותה לחידוש רישיון האקדח שלו. בעקבות כך, ובעקבות ערר שהגיש העותר בחודש אפריל 2010 (נספח ז'1 לתשובת המשיבים) החליטה ועדת הערר, ביום 4.5.11, לקבל את הערר תוך שהיא קובעת כי "חידוש הרישיון מותנה בהמצאות כלי הירייה בתחנת המשטרה בה הופקד וביצוע הליך חידוש כנדרש" (נספח ח' לתשובת המשיבים).

בחודש יוני 2011 הגיש העותר בקשה חדשה לרישיונות לרובה הציד, לרובה הזעיר ולרובה האוויר שהיו ברשותו בשעתו ובוטלו בעקבות גניבת אקדחו, וביום 11.8.11 דחה פקיד הרישוי את הבקשות בנימוק שהעותר אינו עומד בתבחינים (נספח י' לתשובת המשיבים). על החלטה זו הגיש העותר שלושה עררים (בנוגע לכל אחד מכלי הירייה בנפרד) (נספח יא' לתשובת המשיבים), וביום 22.2.12 נדחו העררים והנימוק העיקרי לכך הוא שהעותר "לא עומד בתבחינים שנקבעו למתן רישיון לכלי ירייה... תבחינים אלה משקפים את המדיניות המצמצמת והמאושרת על ידי השר הממונה. בפני הוועדה עמד כל החומר שהוגש בעבר כולל ההחלטות בועדות קודמות בהן צוין מפורשות חובת עמידתו בתבחינים, הימצאות נשקיו במשטרה" (נספח יג' לתשובת המשיבים. ההדגשה הוספה, א"ק). בהחלטה התייחסה ועדת הערר גם לפנייתו של חבר כנסת (לשעבר) ב' שליטא ( "שליטא") אליה, ומן החומר שצורף לכתב העתירה עולה כי הוא ליווה את העותר וסייע לו במשך כל התקופה הרלוונטית ואף פנה בשמו לגורמים שונים במשטרת ישראל ובמשרד הפנים בניסיון להביא לכך שהרישיונות יוחזרו לעותר. בהתייחסה לפנייתו אליה קבעה הוועדה כי " היא עיינה בכובד ראש בכל החומר כמו גם במכתביו של חכ"ל בני שליטא. הועדה לא מצאה כי העורר זכאי כיום במתן רישיון לכלי ירייה לאור המדיניות. ראוי לציין כי תבחין משמר נקבע למי שמחזיק כלי ירייה בפועל ללא רבב וברצף עד למועד הבקשה. במקרה דנן הנשק לא קיים ונקטע הרצף- ומכאן החלטת הוועדה".

כנגד החלטה זו מכוונת העתירה.

העותר טוען כי ההחלטה פוגעת במה שמכונה בלשונו "זכותו הלגיטימית לקבל את הרישיונות או לחדשם", ואף שאני סבור שלטענה זו אין יסוד מספיק, אין בכך כדי לשנות את התוצאה שאליה אני מגיע. ההלכה היא שאין לאדם זכות קנויה להחזיק בכלי ירייה או לקבל רישיון בגינו (בג"צ 423/84 מחמד עבדאל נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 337 (1985), אלא שבמקרה שבפנינו מדובר בעותר שבכל זמן רלוונטי היו בידו רישיונות תקפים להחזקת הרובים. רישיונות אלה פקעו אמנם כתוצאה מנסיבות שניתן לייחס לעותר אחריות להם, היינו הפקרת האקדח בתוך רכבו וגניבתו בעקבות כך. אולם משחזרה בה המשטרה מן הכוונה להעמידו לדין בעניין זה והסירה את התנגדותה לכך שהוא יחזיק ברישיונות לכלי נשק נוספים, יש לבחון אך את סבירות הנמקתה של ועדת הערר לסירוב לחדש את הרישיון, ובעניין זה אני סבור שההנמקה היא בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות שיפוטית, גם אם נותנים את הדעת להלכה שהתערבות כזו אפשרית רק במקרה של חוסר סבירות קיצוני.

קודם שאסביר את שיקולי אציין כי מקובלת עלי עמדת המשיבים, ובתוך כך אני דוחה גם את טענות העותר בעניין זה, שאין כל פגם בקביעתם של תבחינים אשר עמידה בהם תהווה תנאי למתן רישיון להחזקת כלי ירייה. קביעת תבחינים, כמו קביעת כללים או הנחיות פנימיות, היא בסמכותה של הרשות המנהלית ובית משפט לא יתערב בכך, אלא אם נפלו בהם פגמים מהפגמים המצדיקים התערבות זו  (בג"ץ 219/81  מאיר שטרית נ' שר החקלאות, פ''ד לז(3) 481 (1983)). אחד התבחינים הוא "תבחין משמר", הרלוונטי לצורך חידוש רישיון למי שהם " מחזיקי רישיון בתוקף עשר שנים ויותר ללא עבירות רישוי" (נספח ט-2 לתשובת המשיבים) .

ועדת הערר קבעה כי העותר אינו עומד בתבחין המשמר מפני שאין הוא עומד בתנאי של החזקת רישיון ברצף, ומעבר לכך גם בשל כך שכלי הנשק (היינו הרובים) אינם קיימים. חלק זה של ההנמקה  אינו יכול להתקבל על הדעת ומשום כך ראיתי לנכון להתערב בה.

כאמור לעיל, הסיבה שבעטיה כלי הנשק אינם נמצאים היא השימוש שעשתה המשטרה בסמכותה לפי סעיף 14א(ב) לחוק לחלט את הרובים. עניין זה הוסבר על ידי המשיבים (בסעיף 15 לתשובתם) בכך שהעותר לא הודיע לקצין המשטרה האחראי לשמירת כלי הירייה בתחנה שבה הם הופקדו שיש להימנע מחילוט הרובים, ומשום כך הם חולטו. השאלה אם המשטרה הפעילה את סמכותה לפי סעיף 14א(ב) האמור באופן ראוי איננה עומדת לדיון במישרין בגדר עתירה זו. העותר ביקש אמנם, בין השאר, גם לחייב את המשטרה בגין שוויים של הרובים שחולטו, אולם סעד זה אינו ממין הסעדים שבית משפט זה מוסמך לתיתם והמשטרה גם אינה משיבה נכונה לעתירה זו, אולם הדבר אינו צריך למנוע ממני לבחון את ההחלטה - שעניינה סירוב לתת לעותר רישיונות בגין הרובים - על רקע המחדל שמייחס העותר למשטרה בהפעלת סמכותה לפי סעיף 14א(ב) האמור. סעיף זה קובע, בחלקו הרלוונטי, כי המשטרה רשאית לחלט ולהשמיד כלי ירייה שהגיע לחזקתה אם במשך תקופה של שמונה עשר חודשים לא עשה בעל כלי הירייה אחד מן הדברים המנויים בסעיף 14א(א), הקובע כך:

"14 א.(א)  כלי יריה שהגיע למשטרה שלא עקב עבירה שנעברה בו או לגביו - רשאית היא, אם דרש זאת בעל כלי היריה, למסרו לידי סוחר מורשה בתום שלושה חדשים מיום שהגיע לידיה, וכלי יריה שהגיע למשטרה עקב עבירה והוחלט שאין להביא שום אדם לדין בשל העבירה - רשאית היא, אם דרש זאת בעל כלי היריה, למסרו לידי סוחר מורשה כתום שלושה חדשים מיום ההחלטה, והכל אם לא עשה בעל כלי היריה אחת מאלה תוך שלושת החדשים האמורים:

               (1) השיג רשיון להחזקת כלי היריה;

               (2) הוכיח, להנחת דעתו של קצין המשטרה האחראי לשמירת אותו כלי היריה, שהוא בעל הכלי ורשאי להחזיק בו על פי חוק זה;

               (3) מכר את כלי היריה או העביר בדרך אחרת את הזכות להחזיק בו למי שרשאי להחזיק בו על פי חוק זה;

               (4) הגיש תובענה לבית המשפט למתן פסק דין כי הוא בעל כלי היריה ותובענה כזו תלויה ועומדת;

               (5) השיג מבית משפט מוסמך פסק דין האומר כי הוא בעל כלי היריה ורשאי להחזיק בו על פי חוק זה".

אכן, אין מחלוקת  שהעותר לא נהג לפי אחת מהחלופות שעמדו בפניו על פי סעיף 14א(א) לחוק,   ולכאורה אין מקום לבקר את המשטרה על כך שהיא חילטה את הרובים לאחר שחלפו שמונה עשר חודשים מיום שאלה הופקדו בידיה. אף על פי כן נראה לי שמסקנה זו אינה בבחינת מובנת מאליה, ויש מקום לבחון את השאלה אם לא ראוי היה שהמשטרה תודיע לעותר כי בכוונתה לחלט את הרובים או להשמידם כסמכותה לפי סעיף 14א(ב) לחוק, על מנת לאפשר לו לנקוט באחת הדרכים המנויות בסעיפים קטנים (1)-(5) של סעיף 14א(א) לחוק. זאת מפני שאף אם הפעלת סמכות החילוט או ההשמדה של כלי הירייה המופקד בידי המשטרה אפשרית כאשר בעל כלי הירייה חדל מלנהוג בהתאם לחלופות שבסעיף 14א(א) לחוק, היא איננה בהכרח סבירה כאשר אין מעמידים אותו על אפשרויות אלה ואין מתריעים בפניו על הכוונה לחלט או להשמיד את כלי הירייה. כבר נפסק כי על הרשות המנהלית לאפשר למי שעלול להיפגע מפעולתה לומר את דברו (ע"פ 3490/90 יקב הגליל יוסף גולד ובניו בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 11, 15 (1993)) ובדומה לכך נראה לי כי הפעלת סמכות מנהלית שתוצאתה האפשרית היא אבדן רכושו של אזרח, מבלי שתינתן לו אפשרות לנקוט פעולה כדי למנוע זאת, היא התנהלות החסרה את ההגינות המתבקשת מרשות מנהלית (למהותה  של חובה זו ראו עע"מ 1244/07 עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ (טרם פורסם, 5.7.11)) וקשה למצוא לה צידוק, וקשה אף יותר לראות כיצד תוצאתה יכולה לשמש בסיס ראוי להחלטה של רשות מנהלית אחרת, היינו ועדת הערר.

על כל פנים לא זה העניין העומד לדיון, כי אם סבירות הנמקתה של ועדת הערר לסרב לחדש את הרישיונות בשל כך שהרובים אינם קיימים עוד. כאשר מצב עניינים זה הוא פועל יוצא של התנהלות שסבירותה אינה נקייה מספק מצדה של המשטרה, לא ניתן לראות בהנמקת ועדת הערר סיבה ראויה לסירוב לחדש את הרישיונות, ומשום כך יש להתערב בה ולהורות על ביטולה.